הסיפור של אריה איציק, מתנדב מד״א מקיבוץ ניר עוז, הוא גם סיפורם של נשות ואנשי מד״א שהתגוררו ביישובים שהותקפו ב־7 באוקטובר.
באותו בוקר הם מצאו את עצמם בתוך האירוע, בין בני משפחותיהם, שכניהם וחבריהם, וניסו להעניק טיפול ולהציל חיים בתנאים בלתי אפשריים, תוך סיכון חיים.
אריה מתנדב במגן דוד אדום כבר יותר מ־45 שנה ושימש במשך שנים נהג אמבולנס. במקביל עבד כאח במרפאת הקיבוץ עד שיצא לגמלאות. החיבור בין שני התפקידים הפך אותו לדמות מוכרת כמעט בכל בית בניר עוז. האנשים שאליהם הוזעק לא היו מטופלים אלמונים. אלה היו חברים ושכנים, משפחות שהכיר במשך שנים וילדים שראה גדלים. הוא הכיר את המחלות, את הרקע הרפואי ואת האנשים שצריך לשים אליהם לב במיוחד. ברגעי מצוקה הוא היה אחת הכתובות שאליהן פנו.
גם עבודה רפואית תחת אש לא הייתה זרה לו. החיים בניר עוז, סמוך לגבול רצועת עזה, הביאו עמם לאורך השנים מצבי חירום רבים. אריה טיפל בנפגעי תאונות דרכים בכבישי האזור, חבר לכוחות צבאיים, טיפל בחיילים ובאזרחים בזמן הסלמות וירי רקטות ופצצות מרגמה והתאמן למענה באירועים רבי־נפגעים. הוא התרגל לכך שגם כשבחוץ מסוכן, אם מישהו זקוק לעזרה רפואית, יוצאים לעזור. כך למשל ב־5 ביוני 2008. אז, נורו שלוש פצצות מרגמה לעבר ניר עוז. אחת מהן פגעה במשטח עבודה סמוך למפעל נירלט. אמנון רוזנברג ז״ל, חבר קיבוץ נירים ואב לשלושה, נהרג וארבעה עובדים נוספים נפצעו.
״אנחנו משוגעים שרצים לאש״, אמר אריה כשנזכר באותו אירוע. ״בפצמ״ר הראשון יצאתי מהבית, בשלישי כבר הייתי במפעל״. לדבריו, מדי מד״א העניקו לו אז תחושת ביטחון: ״כשאתה לובש מדי מד״א, אתה מרגיש כאילו המדים הם שריון. אנשי רפואה מוגנים, לכאורה. כל זה התרסק ב־7 באוקטובר״.
בשבת, 7 באוקטובר 2023, עם האזעקות הראשונות, אריה עשה את הדבר שהיה טבעי עבורו. הוא לבש את מדי מד״א והתכונן לצאת. ואז קיבל טלפון ממוקד מד"א. במסכי המוקד האמבולנס נעלם לפתע מניר עוז "אמרתי להם שהאמבולנס בחוץ וכי אני בדרך אליו" נזכר. ״פתאום קיבלתי קריאה מאחת מחברות הקיבוץ. היא סיפרה שהיא נורתה על ידי מחבלים ונפצעה, וכי בעלה ככל הנראה נרצח. רצתי החוצה לכיוון האמבולנס ובדרך התקשרתי לרבש״ץ וביקשתי חיפוי של כיתת הכוננות״, סיפר. אולם למרבה תדהמתו, הרבש״ץ הורה לו לחזור מיד לביתו. המחבלים ירו טיל לעבר האמבולנס של ניר עוז, והוא הושמד. אריה נאלץ לשוב על עקבותיו "זה היה עניין של דקות" אמר אריה "אם הייתי מגיע לאמבולנס כמה דקות קודם, היו הורגים אותי, ואם הייתי חוזר לשכונה שלי דקה אחרי, גם, היו מזהים אותי ומי יודע מה היה קורה". אמר. זמן קצר לאחר מכן הגיעו המחבלים גם לשכונת מגוריו. הם עברו מבית לבית, רצחו, חטפו, הציתו ובזזו.
האמבולנס יצא מכלל שימוש, אך אריה המשיך לעשות כל שביכולתו. כאשר ראה את שכנתו הקשישה לאחר שמחבלים תקפו אותה וגזלו את תכשיטיה, מיהר להעניק לה עזרה ראשונה. באמצעים המעטים שעמדו לרשותו הוא טיפל בפצועים וניסה לעצור דימומים.
במקביל הלך הטלפון שלו והתמלא בהודעות מתוך הקיבוץ. קבוצת הוואטסאפ, שבימים רגילים חיברה בין חברי הקהילה, הפכה באותן שעות לרצף של קריאות לעזרה. מאחורי כל הודעה היה אדם שאריה הכיר. הוא ידע מי זקוק לתרופות, מי מתקשה ללכת, באיזה בית יש אדם מבוגר ומי עלול להזדקק לטיפול דחוף. אלא שהפעם לא היה בידו אמבולנס, ציוד רפואי או דרך בטוחה להגיע אליהם.
אז הגיעו המחבלים גם לביתו. אריה כיבה את האור ואת המזגן, נכנס לממ״ד והתמקם בפינה כשהוא מכוסה בשמיכת חורף. בזמן שהמחבלים הסתובבו בבית ובזזו אותו, הוא השתדל שלא להשמיע קול ולא להתגלות. גם כשהוא עצמו הסתתר מפניהם, הטלפון נשאר בידו. מתוך הממ״ד המשיך לעקוב אחר ההודעות ולנסות להדריך ולסייע ככל שיכול.
"הבית חולל" סיפר "הם בזזו כל מה שיכלו והרסו מה שלא, עשרות אנשים, נשים וטף מעזה היו בבית משך שעות, אכלו, שתו, בזזו והרסו". אמר אריה
כשהתאפשר לו לצאת, הגיע אריה לחמ״ל הקיבוץ וטיפל בפצועים שרוכזו במקום. למחרת קיבלה שליחותו צורה אחרת. הוא ואנשים נוספים עברו בין בתי ניר עוז ועסקו בזיהוי הנרצחים. הם עטפו את הגופות בסדינים והעבירו אותן למשאית שהגיעה כדי לפנותן מהקיבוץ. ״עבדתי כמו רובוט. הסתכלתי, זיהיתי, רשמתי את השם״, סיפר.
ובתוך כל זה הגיעו גם שיחות מהורים שחיפשו את ילדיהם. הורים ביקשו שיחזרו לבתים, יעברו בחצרות ויבדקו בכל מקום שבו אולי הצליח ילד להסתתר. אריה וחבריו חיפשו. הם נכנסו למקומות שאליהם היה אפשר להגיע וניסו להבין מי חולץ, מי נעדר ומי עדיין עשוי להימצא בקיבוץ. רק בהמשך התבררה המציאות: חלק מהילדים נחטפו לעזה ואחרים היו בבתים בוערים שלא ניתן היה להיכנס אליהם.
בין הנעדרים היה גם דולב יהוד, חובש מתנדב במד״א מניר עוז. במשך חודשים סברו בני משפחתו וחברי הקיבוץ כי נחטף. בהמשך התברר כי דולב נרצח בבוקר השבעה באוקטובר, לאחר שיצא מביתו כדי לסייע לאחרים. אריה הכיר את דולב מאז שהיה ילד ולמד בבית הספר עם בתו. בהמשך ראה אותו הופך בעצמו לחובש מד״א. ״המסירות והמקצועיות אפיינו אותו ורבים חייבים לו את חייהם״, אמר אריה. ״החיוך המדהים שלו חקוק לי בלב ולא אשכח אותו לעולם״.
מתנדב מד״א נוסף מניר עוז, רונן טומי אנגל ז״ל, נרצח גם הוא ב־7 באוקטובר. גופתו נחטפה לעזה והושבה לישראל רק באוקטובר 2025.
למרות כל מה שעשה באותן שעות, אחד הדברים שמלווים את אריה מאז הוא התסכול על כך שלא הצליח להגיע לכל חברי הקיבוץ שקראו לעזרה. במשך יותר מ־45 שנות התנדבות הוא השתתף באימונים ובתרגילים לאירועים רבי־נפגעים, טיפל בנפגעי תאונות דרכים ובאירועים ביטחוניים ופעל תחת ירי רקטות ופצמ״רים. הוא היה רגיל לקבל קריאה, לעלות לאמבולנס ולצאת.
אחד מארבעה אנשים בניר עוז נרצח או נחטף. רק לחמישה בתים המחבלים לא נכנסו. למחרת פונה אריה עם חברי קהילת ניר עוז הכואבת לבית מלון באילת. הם יצאו מן הקיבוץ, בלי לדעת מתי יוכלו לשוב לבתיהם ומה עלה בגורלם של רבים מבני משפחותיהם וחבריהם. כעבור כשלושה חודשים עבר אריה לדירה זמנית בקריית גת. אף שביתו בניר עוז לא נשרף, הביקורים בו היו קשים עבורו.
גם לאחר שהחיים בניר עוז נעצרו והקהילה נאלצה לעזוב את ביתה, אריה לא הפסיק להיות מתנדב מד״א. המקום השתנה אבל האחריות שחש כלפי חברי הקהילה והמחויבות להצלת חיים נשארו.
בהלוויות של חברי הקיבוץ הגיע אריה עם חברו, מתנדב מד"א גיורא זהבי, במדי מד״א, הם הביאו עמם ציוד רפואי מלא ופרשו אותו בשטח, כדי שיוכלו להעניק טיפול במקרה הצורך.
בהמשך ליוו השניים את מסע הלווייתו של רונן אנגל ז״ל.
ב־26 בפברואר 2025 יצא אריה שוב במדי מד״א, הפעם כדי ללוות את מסע הלווייתם של שירי, אריאל וכפיר ביבס. הם נסעו באמבולנס מד״א שנתרם לזכרו של רונן אנגל, כשהוא עטוף בדגל ניר עוז ומלווה באופנועני מד״א.
״נסענו גם בשם דולב יהוד, חובש מד״א, שאף הוא נרצח בניר עוז״, כתב אריה לאחר מכן. לאורך הדרך ראה את האלפים שעמדו בצדי הכביש, הניפו דגלים, התפללו, שרו את התקווה והפריחו בלונים כתומים. ״נסעתי ובכיתי עם כל עם ישראל" אמר
גם בקריית גת המשיך אריה לחפש דרכים לדאוג לאנשים שסביבו. הוא היה שותף להצבת כ־11 מכשירי דפיברילטור, אחד בכל מבנה שבו התגוררו חברי הקהילה. מבחינתו, לא היה די במכשיר התלוי על הקיר. צריך היה לוודא שיהיו במקום אנשים שיידעו כיצד להשתמש בו ברגע האמת. יחד עם צוות מד״א מקריית גת, אורגן ערב הדרכה להפעלת הדפיברילטורים. גם שכנים שלא השתייכו לקהילת ניר עוז הוזמנו להשתתף.
במהלך שני סבבי הלחימה מול איראן במהלכם אויישו כל האמבולנסים של מד"א כדי לאפשר תגובה מהירה במקרה של פגיעת טיל, אריה בחר לאייש גם הוא אמבולנס כונן, כפי שהיה ריל לעשות שנים כה רבות. "לשמחתי, לא היו פגיעות טילים באזור קרית גת" אמר. למרות שסיכן את חייו יותר מפעם אחת בשבעה באוקטובר ורק נס הפריד בין גורלו לבין גורלם של שני מתנדבי מד"א מניר עוז שנרצחו באותו היום, דולב יהוד ז"ל ורונן טומי אנגל ז"ל, קשה לאריה עדיין להשלים עם המציאות שנכפתה עליו באותו היום "אני נושא עמי צער גדול מאותו יום נורא" אמר אריה "אני רגיל לרוץ לאש, והפעם לא יכולתי להגיע לכולם" אמר.
