פראמדיק מד"א הותיק, נריה קתוע, חשב שהוא כבר ראה הכל. נריה, אבא וסבא, המתגורר באריאל, משרת במד"א כבר מעל 40 שנה. בין השאר, הוא היה בין הצוותים שטיפלו בפיגועי טרור קשים. "פראמדיק מד"א שגר באריאל – לכל הפיגועים הכי קשים הגעתי בין הראשונים, מלחמתי על חיי פצועים, לצערי ראיתי טרגדיות נוראיות וגם סיפורי הצלה שמרחיבים את הלב. אבל יום כזה, כמו השבעה באוקטובר, לא ראיתי. מקווה שגם לעולם לא אראה" אמר.
זה היה אמור להיות חג משמח ומרגש, שמחת תורה. נריה, אדם שומר מצוות, אירח בביתו בני משפחה מהארץ ומחו"ל. מוקדם בבוקר, שם פעמיו אל בית הכנסת, בו הוא משמש בתפקיד ציבורי. הוא הגיע מוקדם, כדי לוודא שהכל מוכן לקראת הגעת המתפללים. בעשרה לשבע בבוקר הטלפון שלו צלצל.
"פתאום טלפון ממד"א" הוא נזכר "בבית כנסת, בשבת. אבל הצלת חיים במקום הראשון. אני תמיד זמין, ככה זה להיות איש מד"א. אמרו לי 'קח את עצמך, תעלה על מדים. קח אמבולנס וסע לדרום'. לא ידעתי מה קרה עדיין, אבל לא שואלים שאלות. נעשה ונשמע. נוסעים וכל השאלות בדרך. היה לי ברור שאם מבקשים ממני לנסוע לדרום יש סיבה טובה"
אשתו של נריה שהגיעה אחריו לבית הכנסת כדי לעזור לו, ראתה כשהוא משוחח בטלפון והבינה מיד שמשהו חריג קרה. נריה הסביר שהוא נוסע לדרום ומיהר לתחנת מד"א, שם עלה על אמבולנס ממוגן יחד עם פראמדיק מד"א, אדי גרמן. בבית נותרה אשתו עם כל האורחים.
"נסענו דרומה" סיפר נריה "ככל שמתקרבים רואים עשן מיתמר. כל הדרך אזעקות וירי רקטות, נפילות במרכז, שמענו על הרוגה בכפר אביב. מפחיד, אבל המשימה לפני הכל. תחת אש ממש המשכנו לנסוע עד שהגענו לתחנת מד"א אשקלון. נכנסנו לשם לתדריך והתחילו אזעקות ללא הפסקה, נכנסנו למקלט, אזעקות שלא נגמרות, אולי 20 דקות רצופות. בשלב מסוים החלטנו לצאת למרות האזעקות ולנסות להגיע לפצועים. התמקמנו בצומת זיקים כשכל הזמן ירי רקטות וקולות נפץ, שם נערכנו יחד עם צוותי מד"א נוספים וכוחות מד"א ממוגנים וכוחות צה"ל הוציאו אלינו נפגעים"
המראות בצומת הזכירו לנריה תחושה שחווה 50 שנה קודם לכן, במהלך מלחמת יום הכיפורים:
"זה החזיר אותי בזמן. הייתי נער בן 13 ולא אשכח שאני בבית כנסת בראש העין, פתאום שכן נכנס לבית כנסת וצועק משהו. אבא שלי הולך, פתאום אחי הולך, דוד שלי הולך, בית הכנסת מתרוקן ממבוגרים. כל המגוייסים למילואים התאספו במרכז המסחרי בראש העין, בדרך לחזית, חלקם עדיין עם טליתות, אמצע הצום ובני משפחה דתיים מביאים להם אוכל בסירים, שלא יילכו למלחמה בצום. כילד אני עומד ומסתכל וחושב – אם הם נוסעים ביום הכיפורים, אוכלים ביום הכיפורים, העולם חרב.
ככה הרגשתי ובהרגשה הזו נזכרתי כשהגעתי לצומת. איך שאנחנו עוצרים מוציאים אלי שלושה הרוגים, מיד זיהיתי שאין איך לעזור להם, אבל דאגנו שיניחו אותם בצורה מכובדת. ואז הגיע גל נוסף של פצועים. אדי ואני קיבלנו שלושה מהם: חייל צעיר, ירוי בחזה ועוד שתי בנות פצועות ממסיבת נובה. זה היה בבוקר. עד אותו רגע, לא שמעתי על הנובה"
המפגש עם הפצועים היה עוד רגע מכונן, רגע בו נריה הבין שמדובר באסון שכמוהו לא חווינו מעולם:
"הבנות היו מבוהלות. צורחות. ניסיתי להרגיע אותן ולדובב אותן. אמרתי להן שהן במקום בטוח. הן סיפרו לי שהן היו במסיבה, שהן ראו מאות הרוגים. סיפרו לי שבחור צעיר אסף אותן וניסה לעזור להן להמלט אבל המחבלים ירו עליהם. הן שמעו ירי, שמשה מתנפצת, כדורים שורקים מעליהן והרכב התהפך. הנהג, בחור שהן לא הכירו, הרגיע אותן ואז שמעו צרור יריות. המחבלים ירו בו. הן התחבאו, העמידו פני מתות, ככה הפוכות בתוך הרכב, עד שאיכשהו מצאו אותן והביאו אותן אלי" נזכר נריה.
"הלם. הסיפורים היו בלתי נתפסים. מי שהיה פצוע מורכב היה דווקא החייל. בחור צעיר, עם פציעת חזה, שרק רצה לחזור לאש ולהלחם. בדרך הוא סיפר שהוא ממש לקראת חתונה. טיפלתי בהם ופיניתי אותם לברזילי ומיד חזרנו לצומת. אין זמן לחשוב ולעכל" סיפר.
בצומת זיקים, צוותי מד"א טיפלו בנפגעים, ופינו אותם באמצעות אמבולנסים אל בתי החולים. צוותי מד"א הגיעו מכל רחבי הארץ כדי לתגבר את עמיתיהם בדרום.
"היה כוח מרשים של אמבולנסים" סיפר נריה "כולם עובדים במקצועיות, קור רוח, למרות שהלב בפנים נשבר. אופן הפעולה היה, סריקה מהירה, פעולות מצילות חיים סיווג פציעה, ופינוי לבית החולים."
ברגע של שקט יחסי, בין גל לגל, התארגנו החובשים והפראמדיקים שומרי התורה והמצוות לתפילת מנחה:
"אנשי מד"א, העובדים, המתנדבים, אין דברים כאלה, אמנם באופן אישי נקרעתי מבית הכנסת וממשפחתי, אבל אני עובד בארגון. מפליא ומפעים היה לראות מתנדבים, עם כיפות שחורות, פאות ובגדי חג של חסידים שעזבו הכל ורצו להציל חיים, יחד איתם חילוניים, נשים, כולם עובדים יחד. בשלוש בערך, היה שקט, עמדנו לתפילת מנחה של חג ואז פתאום – בום. אזעקה, צעקות "כולם לשכב" ומתפילת עמידה, כולם שוכבים על הקרקע. זה לא יאומן".
מאוחר בלילה נשלחו נריה ואדי לתגבר את תחנת שדרות.
"להכנס לשדרות היה מחזה נורא" סיפר נריה "עשר בלילה בערך, גופות מוטלות ברחובות. סימני ירי, קולות של קרב, מסוקי קרב יורים כאילו ממש מעליך. בתחנת מד"א שדרות המון אנשים, כוחות מד"א, כוחות צבא. לפנות בוקר הוציאו אותנו לקריאה של אדם עם התקף חרדה. ואני חשבתי, תראה מה זה, איך מד"א נותנים מענה לקריאות שגרה רגילות בתוך התופת הזו. רק בבוקר נסעתי הביתה. אלה היו 24 שעות שיילכו איתי לתמיד" מסכם נריה
