רוני בנימיני רוסו, חובשת מתנדבת במד"א ותושבת קיבוץ גבולות, הייתה בביתה עם משפחתה כשהחלו האזעקות בבוקר השבעה באוקטובר.
בן זוגה רונן, ראש צוות החירום היישובי, יצא יחד עם אנשי הקיבוץ לפתוח את המקלטים ורוני הצטרפה אליהם. בתוך זמן קצר היא כבר נקראה לטפל באחת מאורחות הקיבוץ, ובהמשך הקימה אתר טיפול יחד עם חובשים צבאיים, על מנת לתת מענה לפצועים ולניצולים שהגיעו מהיישובים הסמוכים.
כמו מתנדבי מד"א רבים שחיים בקהילות בעוטף, רוני הייתה באותו בוקר חלק מהמענה הרפואי במקום שבו היא עצמה חיה. ההכשרה והניסיון שרכשה במד"א אפשרו לה להשתלב עם אנשי הרפואה, צוות החירום ותושבי הקיבוץ, בשעה שהאירועים סביב גבולות הלכו והתרחבו.
ההתנדבות בחירום הייתה חלק מהחיים של רוני ושל בן זוגה, רונן, עוד הרבה לפני אותו בוקר. כשהתגוררו באלפי מנשה, יישוב מוקף שטחים מיוערים וריבוי שריפות, הם הצטרפו למערך הכבאות המקומי. כשפרצה השריפה בכרמל יצאו שניהם לסייע ושהו שם במשך שלושה ימים. בהמשך עברו לסלעית ומשם לגבולות, ורוני המשיכה לעבוד בחינוך הבלתי פורמלי וללוות צוותי חינוך ביישובי אשכול.
מבחינתה, החיים בקהילה קטנה כרוכים גם באחריות כלפיה. "אם אתה לא מתנדב ולא עושה, אין קיום לקיבוץ",
בעשור החמישי לחייה החליטה לקחת את זה צעד נוסף והצטרפה לקורס הכשרת מתנדבי מד"א. הקורס נערך בבני נצרים, בהדרכתו של מתנדב מד"א הוותיק, תושב קיבוץ סופה, זהר חוברה. בתום הקורס הקפידה רוני לצאת למשמרות ולצבור ניסיון באמבולנס כחלק מצוותי מד"א באזור.
לטקס סיום הקורס הגיע גם אל"ם אסף חממי, מפקד החטיבה הדרומית באוגדת עזה, בהזמנת אילן אייזקסון, קב"ט המועצה האזורית אשכול. רוני זוכרת שחממי דיבר עם החובשים החדשים והנרגשים על הקשר בין מד"א לצה"ל, ובייחוד על שיתוף הפעולה בין מתנדבי מד"א בעוטף עזה לבין כוחות אוגדת עזה שפועלים בגזרה. "הוא אמר שעוד נפגוש אלה את אלה בקבוצות הוואטסאפ המשותפות ובזירות", סיפרה רוני. פחות משלושה חודשים לאחר מכן נהרג חממי בקרב בקיבוץ נירים בשבעה באוקטובר.
באותו יום נפל גם עדו, בנו של זהר חוברה, בהגנה על קיבוץ סופה. זהר ניסה להצילו ולפנותו לבית החולים, אך גילה כי מחבלים הרסו את אמבולנס מד"א והוציאו אותו מכלל שימוש.
באותו בוקר, ההכשרה שרוני סיימה זמן קצר קודם לכן כבר הייתה חלק מהחיים שלה. עם האזעקות הראשונות יצאה יחד עם רונן כדי לפתוח את המקלטים. מתחם התיירות בגבולות היה מלא באורחים שהגיעו לחג, וזמן קצר לאחר תחילת הירי התקשרו אליה מדלפק התיירות וסיפרו על אישה שנמצאת בהתקף חרדה. רוני לקחה את תיק מד"א ואת הווסט ויצאה אל המשפחה. במקום היו זוג הורים וילדיהם, והיא טיפלה באם.
ככל שעבר הזמן הגיעו עוד ועוד הודעות מהיישובים באזור. בקבוצות של כונני מד"א בעוטף זרם מידע על המתרחש והועברו הנחיות בהתאם למצב בשטח. בגבולות התחילו להיערך למה שעלול להגיע אליהם. אנשים פנו לרוני בשאלות, בין היתר משום שראו אותה עם וסט מד"א, ובמקביל רונן וצוות החירום ריכזו את המידע וניהלו את המענה בקיבוץ. בשלב מסוים החלו לרשום את שמות האנשים שנמצאים במקום, כדי להבין מי נמצא בגבולות ומי חסר.
גם לרוני היו באותן שעות אנשים משלה לדאוג להם. בנה יועד לא היה בבית באותו סוף שבוע, ורק בדיעבד נודע למשפחה שחברו הטוב, עמית גבאי נרצח באותו יום בקיבוץ רעים.
כשהתברר שנפגעים מתחילים להגיע מהיישובים הסמוכים, רוני פתחה בקיבוץ אתר טיפול יחד עם שני חובשים נוספים, ליאור ויונתן. רוני השתלבה בצוות כחובשת מד"א והביאה איתה את הידע והניסיון שצברה במשמרות באמבולנס. יחד הם קיבלו את הנפגעים שהגיעו לגבולות והעניקו להם טיפול.
במהלך היום הגיעו לגבולות ניצולים מקהילת חולית, ובהם גם ילדים. ילד אחד סיפר שהוריו נרצחו, וילד אחר הגיע לאחר ששעות קודם לכן היה בידי מחבלים. עבור אנשי גבולות, הסיפורים של האנשים שהגיעו אליהם השלימו בהדרגה את התמונה שהחלה באותו בוקר בהודעות מקוטעות בקבוצות הוואטסאפ.
גם לטם, בתם של רוני ורונן, התגייסה למענה. במשך שעות היא נשארה עם הילדים שהגיעו מחולית, העסיקה אותם וליוותה אותם, ורק בערב התפנתה מגבולות. הפעילות שלה התחברה לאותה תפיסה של התנדבות שעליה גדלו ילדי המשפחה, ולדרך שבה כל אחד מהם מצא באותו יום את המקום שבו הוא יכול לסייע.
לצד הטיפול בפצועים היה צורך גם להיות עם מי שחיכו לחדשות. בקיבוץ גרה סבתו של יותם חיים, ורוני ישבה לצדה וליוותה אותה בזמן שמשפחתו ניסתה להבין מה עלה בגורלו. בגבולות היו גם הוריה של סיגל יהוד, שבאותן שעות הייתה נצורה בממ"ד בניר עוז עם שלושת ילדיה, כשהיא בהיריון מתקדם. בעלה, דולב יהוד, מתנדב מד"א, יצא באותו בוקר מביתו כדי לסייע לפצועים ולא שב ולימים נודע כי נרצח.
ככל שהתקדם היום, העבודה באתר הטיפול התחברה למענה הרחב יותר שנתנה קהילת גבולות למי שהגיעו אליה. אנשי הרפואה טיפלו בפצועים, אנשי הקיבוץ קיבלו משפחות וניצולים, ואחרים ישבו לצד מי שחיכו לידיעה מקרוביהם. רוני עברה בין המעגלים האלה כחובשת מד"א, כאשת חינוך וכחברת הקהילה.
כמו מתנדבי מד"א רבים ביישובי העוטף, גם רוני מביאה איתה אל ההתנדבות את ההיכרות עם הקהילה שבה היא חיה, ובמקביל נשענת על ההכשרה, הניסיון והעבודה בצוות שרכשה במד"א. בבוקר השבעה באוקטובר שני העולמות האלה התחברו. הידע המקצועי של אנשי הרפואה, מערך מד"א, צוות החירום והיכולת של הקהילה להתארגן אפשרו לתת מענה לפצועים ולניצולים שהגיעו לגבולות לאורך היום.
כשהחליטה להתנדב במד"א, היה זה כדי לתת מעצמה לאחרים וגם כדי לרכוש את היכולת לעזור כשצריך. בשבעה באוקטובר היכולת הזאת באה לידי ביטוי. "תמיד התחברתי להצלה וחירום" סיפרה רוני "מבחינתי זו תחושת מסוגלות, ובטחון לדעת שכשמישהו זקוק לעזרה יהיו לי הידע והכלים לסייע. תמיד היה לי חשוב שאוכל לעזור כשצריך ואני רוצה לקוות שעשיתי ככל יכולתי לעזור באותו היום. "
מתנדב מד"א זהר חוברה, מדריך ונהג אמבולנס מד"א בקיבוץ סופה אמר על בת טיפוחיו: "רוני תמיד הייתה "ראש גדול", מהחניכים הפעילים והמתמידים. מאלה שואפים להבין מה הם לומדים וליישם בתרגולים , עובדה שסייעה לה ברגע האמת. התרשמתי שהיא התמידה להגיע לשיעורים למרות המרחק הגדול מגבולות לבני נצרים. לאחר הקורס נפגשנו במשמרות ומאוד שמחתי לראות את הידע שלה ואת הבטחון שבא בעקבותיו. לצערי בשבעה באוקטובר הייתי במקום אחר. אני לא מופתע לשמוע שהיא ארגנה אתר טיפול ואני גאה בה מאד".
