מנחם בלומנטל, פראמדיק בתחנת מד"א בצוֹחַר, וחנניה אלמקייס, חובש בכיר, עבדו יחד במשמרת הלילה בין שישי לשבת. בשעה 06:30 החל מטח הרקטות לעבר ישראל, לרבות לעבר עוטף עזה, ודקות ספורות אחר כך הוזעקו השניים לטפל בפצוע קשה בעוטף עזה. המשמרת שלהם תימשך עוד הרבה זמן. "תוך כדי טיפול בפצוע התחילו להתקבל הודעות על חדירות מחבלים ליישובים סמוכים. הבנו שלא נוכל לפנות את הפצוע לבית החולים כיוון שיש מחבלים בכבישים סביבנו, והחלטנו להיכנס למושב נווה הסמוך", משחזר מנחם בלומנטל, "הגענו לבית הכנסת של היישוב, הכנסנו פנימה את הפצוע שהיה איתנו בניידת הטיפול הנמרץ, והחלטנו להסב את בית הכנסת לבית חולים שדה מאולתר ולהיערך לקליטת נפגעים נוספים, אם יהיו".
בבית הכנסת ביישוב נווה פעל גם צוות ניידת טיפול נמרץ של מד"א מהר חברון. הפראמדיק חיים רובין שחזר: "בשמחת תורה היינו יחד צוות טיפול נמרץ בהר חברון, נגב 72. בבוקר קיבלנו קריאה שיש טילים ושצריכים תגבור שלנו בבאר שבע. אביה גולדשטיין, אריאל הכהן ואני התארגנו ונסענו. היינו בבאר שבע ונשלחנו בכיוון העוטף". בדרך, בצומת רביבים, הם טיפלו באזרחים פצועים קשה מירי, במצב לא יציב. "ביצענו פעולות מצילות חיים, עצרנו דימומים, הנחנו חוסמי עורקים ופינינו אותם למסוק מד"א לשם הטסה לבית החולים", מספר חיים. גם בצומת צאלים טיפלו אנשי הצוות בפצועים קשה, ביצעו פעולות מצילות חיים וחברו למסוק, הפעם של יחידת 669.חובש רפואת חירום אריאל הכהן, נזכר: "יצאנו חזרה בכיוון באר שבע, ובצומת צאלים שמענו בקשר את מנחם בלומנטל, שסיים משמרת של 24 שעות בצוֹחַר, מבקש מטפל בכיר שיצטרף אליו בנווה. חישבתי והבנתי שאנחנו הקרובים ביותר. עליתי בקשר והמוקד אישר שניסע לנווה. חנניה אלמקייס כיוון אותנו וביקש מאיתנו לנסוע ׳דרך השדות׳ ולא בכביש 232, כיוון שהכביש מלא חוליות מחבלים והם צדים ורוצחים שם עשרות אזרחים. הגענו לבית הכנסת בנווה, שם הכול היה מסודר לחג. מנחם ואני הזזנו את כל הספסלים והקמנו אתר טיפול ובו שלטים ואזורי טיפול בפצועים קלים, בינוניים וקשים. במרכז שמנו שולחנות שעליהם הונח ציוד רפואי ולשם זרמו מכוניות עם פצועים".
אנשי מד"א הבינו כי אתר הטיפול שהקימו בבית הכנסת עשוי להיות הנקודה הרפואית היחידה באזור ועל כן נערכו לקליטת פצועים, הם יצרו קשר עם תושבי הסביבה וביקשו מכל מי שיש לו הכשרה רפואית להגיע לבית הכנסת; הם פנו למרפאה ביישוב וביקשו את כל הציוד הרפואי שלהם; ביקשו ממכינה קדם־צבאית שנמצאת ביישוב את כל האלונקות שברשותם, כך הקימו יחד עם התושבים מרפאה מאולתרת בתוך בית הכנסת. כדי להגן על הפצועים ביקש מנחם מעטפת ביטחונית מכיתת הכוננות, כמו כן יצר קשר עם מוקד מד"א וביקש להפנות אמבולנסים עם פצועים לאתר הטיפול בבית הכנסת ולמצוא פתרונות פינוי. חנניה נזכר: "מנחם אמר לנו, ׳אני יודע שאני מבקש דבר לא פשוט, אבל אני צריך שתצאו עם האמבולנסים ותביאו הנה את הפצועים׳".
אל אתר הטיפול בנווה הגיעו עוד כמה אנשי מד"א, ובהם עקיבא שבת, נהג אמבולנס של מד"א מהיישוב שלומית. ביתו של עקיבא נפגע ישירות מפגיעת רקטה במטח הראשון, הוא יצר קשר עם מנחם וחילץ למרפאה פצועים מהמושבים הסמוכים באמצעות אמבולנס מד"א. "ממש במטח הראשון הבית שלי נפגע פגיעה ישירה והוסב לו הרס רב. וידאתי שכל המשפחה שלי, שהייתה יחד איתי בממ"ד לא נפגעה, והבנתי מייד שמדובר באירוע חריג ומשמעותי. בהיותי חבר בכיתת הכוננות ביישוב לבשתי את האפוד, לקחתי את הנשק ויצאתי להילחם. בד בבד עם ירי ונטרול המחבלים הענקתי טיפול רפואי ראשוני לפצועים שהיו פזורים בשטח, ולאחר תיאום עם מנחם וחנניה פיניתי את הפצועים אליהם לבית הכנסת והמשכתי בלחימה.
סמוך לשעה 09:30 קיבלנו דיווח מעקיבא שבת, שלפיו הוא הגיע לפצועים מחדירת מחבלים במושב פרי גן הסמוך, שמתקיימת שם לחימה קשה מאוד ושהוא מחלץ אותם אלינו לבית הכנסת שנהפך לבית חולים שדה. הענקנו טיפול רפואי לפצועים שחולצו אלינו, ובו בזמן גם ניסינו לתאם עם מוקד מד"א ועם הצבא הנחתת מסוק לחילוץ הנפגעים. השתמשנו בכל הציוד הרפואי שהיה ברשותנו כדי להציל את הפצועים. רגע מצמרר מאוד היה לצערנו כשאחד המטופלים נפטר, והנוכחים בבית הכנסת אמרו עליו קדיש", משחזר מנחם.
באחת הפעמים הוזעקו אנשי מד"א לפצוע קשה במושב בני נצרים. שני הפראמדיקים סיכמו שחיים רובין וצוות מד"א הר חברון יֵצאו לחלץ אותו. הם נסעו תחת אש, הגיעו למרפאה בבני נצרים ושם מצאו פצוע קשה מאוד שוכב על המיטה, ממלמל ומדמם, קטוע גפיים. פצוע קשה. חיים ניסה לברר לגבי פינוי מוסק של הפצוע, אולם נענה שאין אפשרות להנחית אותו באותו רגע. הצוות הפנה את הפצוע הקשה לאתר הטיפול בבית הכנסת בנווה ונלחם על חייו, בעודם חשופים לאש. "אנחנו טיפלנו בו בפלזמה ובמקביל הגיעו עוד כמה פצועים אלינו. הוא היה פצוע קשה מאוד, פצוע מורכב רפואית. מצבו היה לא יציב, ידעתי שאם אתן לו יותר מדי נוגדי כאבים הוא ישקע לי, ומצד שני אם ארדים אותו הוא כנראה ימות. הוא היה אחד המטופלים הכי מורכבים שטיפלתי בהם בכל שנותיי כפראמדיק", נזכר חיים. בסופו של דבר מסוק מד"א הצליח לנחות בסביבה וצוות מד"א בבית המדרש בנווה הוציאו את הפצועים באמבולנסים אל המסוק.
גם יולדות הגיעו אל בית המדרש וצוות מד"א טיפל גם בהן ופינה אותן לחדר לידה.
"האירוע שהיינו בו היה מקרה קיצון. זה היה סיוט שלא נגמר. שמענו על עוד ועוד פצועים שמצבם לא ידוע והיו בדרכם אלינו, השתמשנו בכל הציוד שברשותנו וכבר לא נשאר לנו ציוד. נאלצנו לאלתר. היה שילוב זרועות, הייתה נדיבות. טיפלנו בפצועים רבים. היינו נצורים. אני חושב שקיבלנו החלטות טובות ,ההחלטה לפתוח אתר טיפול הייתה טובה מאוד. כששחררו אותנו ביום ראשון אחרי הצהריים, יחד עם שאר אזרחי היישובים, בדקנו תרחישים והחלטנו על מקומות ייעודיים גם ביישובי הר חברון שיוכלו לשמש אתרי טיפול במקרה הצורך. הקמנו קבוצות ואטסאפ של צוותי הרפואה בכל יישוב, תדרכנו את כולם לגבי מקום מפגש, הכנו ארגז ציוד רפואי בכל אחד מהמקומות המיועדים להפוך לאתר טיפול. אנחנו מתאמנים בשיתוף עם הצבא, למדנו שאתר הטיפול שהקמנו בנווה הציל חיים. ההחלטה להישאר במקום ולא להתפזר, הצילה חיים. בית הכנסת לא היה ממוגן. הייתה כל הזמן תחושה של סכנה, לא שהינו במקומות פתוחים. באיזשהו שלב גם נגמר לנו הדלק. דיברנו עם היישוב וסידרו לנו דלק ואוראה מהטרקטורים",
חיים מדבר על תחושת הסכנה שאפפה אותם,
"הייתי בטוח שאני הולך למות. הרגשתי כך כשהיינו בנווה, ובכל פעם שעצמתי עיניים, עלו המחשבות שבכל זאת יגיעו אליי. חשבתי לכתוב משהו, לבסוף החלטתי להתקשר לאשתי, לדבר איתה, לראות שהיא בסדר. צריך להבין, אני פראמדיק בדרום הר חברון, הייתי כמעט בכל הפיגועים באזור ועל הציר ואני מתורגל בטיפול תחת אש, אבל התחושה פה הייתה שונה, הרגשתי חוסר אונים. זה פשוט לא נגמר. אני שנים במקצוע, טיפלתי בהמון אירועים; אתה מגיע לזירה, יש שם כמה ירויים, רכב וזהו נגמר; פה היה חוסר ודאות וכמות אדירה של נפגעים שממשיכים להגיע. אני זוכר את המוקדנית מדווחת באלחוט על עוד מחבלים ועוד פצועים, ואז נאנחת ואומרת לעצמה ׳זה לא נגמר…׳ היא לא שמה לב שהאלחוט עדיין דלוק. זה היה קשה. אין דרך אחר להגדיר את זה.
כשהיינו שם, הייתה תחושה שכולם יחד נרתמים למטרה אחת. תושבי נווה, האזרחים, זאת הייתה תחושה מדהימה. הצוותים של מסוק מד"א הם שחיזקו אותי ,באנו וחזרנו, הבאנו להם פצועים שוב ושוב, הם היו האוויר שלנו והכול התנקז אליהם בסוף. כולם גיבורים, אבל מבחינתי הם ששינו את התמונה, כי לא תמיד המסוקים הצבאיים של 669 היו זמינים. צוות מסוק מד"א עשה דברים מטורפים כדי להצליח להגיע אלינו. הם נחתו כמעט עלינו. אני לא חושב שאני מצליח להביע את התחושה, הם אלו ששינו את התמונה", סיכם חיים.
כמה שבועות אחר כך זכו מנחם ועקיבא לבקר בבית החולים שניים מהפצועים שטיפלו שבהם, בועז בירן ומיכאל גוטסמן. גוטסמן אמר: "ברגעים הראשונים אחרי הפציעה והפינוי הראשוני לא הבנתי איפה אני נמצא, לא הבנתי שאני בבית הכנסת. ראיתי את מנחם שהתחיל לטפל בי ואמרתי לעצמי בלב 'הקדוש ברוך הוא שלח לי מלאך שיטפל בי׳״. בועז בירן נפצע מירי וטופל בבית החולים המאולתר: "אני זוכר שמרגע שנפצעתי מירי בחזה וביד ועד שהגעתי לבית הכנסת נלחמתי על כל נשימה., אני זוכר ששכבתי על הצד ברגע שהכניסו אותי לבית הכנסת על אלונקה, לא כל כך הבנתי איפה אני נמצא, אבל ראיתי את צוותי מד"א והרגשתי הקלה, הבנתי שעכשיו אקבל טיפול רפואי ומצבי יתייצב. העלו אותי למסוק שפינה אותי לבית החולים במצב יציב. וזה היה רק בזכותכם. תודה רבה שהצלתם לי את החיים", חתם בועז.
לאריאל הכהן היה חשוב לציין את התפקוד מעורר ההשראה של חבריו, אנשי מד"א, בסיטואציה שנכפתה עליהם.
"מנחם [בלומנטל] היה מדהים. ניהל ביד רמה צוות אנשי רפואה ואת כל החולים בצורה מעוררת הערצה. נוסף על כך הוא תושב האזור, מקיבוץ סעד, מדובר בחברים שלו שנזקקו לטיפול, והוא עשה זאת במקצועיות גדולה. אדם משכמו ומעלה, הייתי גאה להיות לידו ולעבוד לצידו, התפעלתי מהיכולות שלו. חנניה ועקיבא ביצעו מבצע חילוץ פצועים מתוך פרי גן. גאווה לעבוד איתם. לסיום, בעיניי עשינו מה שמצופה מאיתנו כצוות רפואי, חשוב לי לומר. בעזרת השם אנחנו נקום מזה, נגדל ונעלה".
