אורן בניטה הוא איש מד"א ותיק ופראמדיק מוערך בתחנת שדרות. מירב בניטה, רעייתו, היא קצינת משמרת במוקד מד"א לכיש זה שנים רבות. אורן, מירב ושלושת ילדיהם מתגוררים בקיבוץ מפלסים, שבעוטף עזה.
באותה שבת, ניעורה משפחת בניטה משנתה מוקדם בבוקר, בבת אחת ולקול אזעקת ״צבע אדום״ "זה היה שונה מהרגיל", נזכר אורן, "ארוך ואינטנסיבי. ומייד לאחר מכן נשמעו קולות ירי בקיבוץ ופיצוץ גדול, אחר כך שמעתי צרחות מבחוץ, צעקות לעזרה, מישהו קורא בשם
שלי. הכניסו אליי הביתה, לסלון, שני חיילים עם פצעי ירי. אשתי מירב ואני התחלנו לטפל בהם ממש בסלון הבית שלנו".
זמן רב טיפלו אורן ומירב בפצועים, באמצעות ציוד רפואי של מד"א שיש ברשותם, בהיותם כונני תגובה מיידית לקריאות חירום סמוכות למקום הימצאם ביום־יום. אולם הציוד הלך ואזל, וכך גם הזמן. אורן הבין מה שכל אשת ואיש מד"א מבינים ,על הפצועים להגיע לחדר ניתוח כדי לשרוד
אולם הקיבוץ נצור. המחבלים עדיין בשטחו, יש ירי כל הזמן, אי אפשר לצאת מהקיבוץ או להיכנס אליו. "זירת קרב", נזכר אורן, "זירת לחימה ממש". הפראמדיקים של מד"א מורגלים בהחלטות קשות וחורצות גורלות, אולם אורן מעולם לא עמד בפני החלטה כזו ,אם יצאו ויפנו את הפצועים, חייהם וחיי הפצועים
גם יחד יהיו בסכנה. לא רק שהם עשויים להיכשל בהצלתם, אלא הם עשויים אף להפוך נטל על כוחות הצבא ועל חבריהם ממד"א. החלטה קשה.
בשלב מסוים החליט אורן לפנות את הפצועים אל הכניסה לקיבוץ, בסיוע וחיפוי חבריהם הלוחמים, ומשם החוצה מאזור הסכנה, באמצעות אמבולנס מד"א ממוגן. אורן נזכר ברגעים שבהם חזה במראות מחוץ לבית: "מראות קשים, הרבה אזרחים הרוגים מוטלים". רק כשחזר
לקיבוץ התפנה אורן לחשוב על בני המשפחה שלו, אשר כל הזמן הזה היו נצורים בממ"ד, לבדם,כי אבא ואימא טיפלו בפצועים בסלון. המשפחה פונתה. אורן נשאר.
"העבודה הזאת היא שנותנת את הכוח להמשיך עוד ועוד, למרות הכול. זכיתי לפגוש את החיילים שטיפלנו בהם בבית שלנו הולכים על הרגליים, זה שווה הכול".
מי שהביא את הפצועים לביתו של אורן בתושיה רבה הוא מתנדב מד"א, קלאודיו אלברטו מאירוביץ, אז בן 26, המשמש גם יו"ר צח"י בקיבוץ. כבר בשעה 03:60 הוקפץ קלאודיו, לתפעל את חמ״ל הקיבוץ, בתחילה עוד לא הבין את ממדי האירוע, אך רצף האזעקות וקולות הירי הבהירו לו
במהירות כי הקיבוץ נתון למתקפה חמורה. החשמל נפגע והתושבים נותקו מאמצעי התקשורת דווקא בשעה שבה נזקקו יותר מכול למידע ולהכוונה.
בזמן שקלאודיו ואנשי הקיבוץ פעלו להשיב את מערכות החמ״ל לפעולה, החלו להגיע למקום פצועים. הראשונים היו שני חיילים בני הקיבוץ שסבלו מפציעות ירי, שעל רגלו של אחד מהם הונח חוסם עורקים. קלאודיו החל להעניק להם טיפול רפואי מציל חיים, אך הבין כי בשל הירי
הכבד והקרבות עם המחבלים לא ניתן יהיה לפנותם במהירות מהקיבוץ ולכן דאג להעביר את שני החיילים הועברו לבית משפחת בניטה, ושם, בסלון הבית, הקימו אורן ורעייתו מירב אתר טיפול מאולתר והמשיכו להילחם על חייהם.
חוסר הוודאות והניתוק מן המתרחש מחוץ לחמ״ל הובילו את קלאודיו לצאת אל הקיבוץ כשהוא לובש אפוד זיהוי של מד״א. למרות הירי המתמשך הוא ניסה להבין את תמונת המצב ולאתר פצועים שלא הצליחו להגיע בכוחות עצמם לקבלת טיפול. כל אותה עת הסתגרו בני משפחתו
בממ״ד, ובנו, חבר כיתת הכוננות, נלחם במחבלים ואף ניצל מפגיעת טיל RPG שנורה לעברו לקראת הצהריים, לאחר שהושגה שליטה על שער הקיבוץ, יצא קלאודיו פעם נוספת לחפש נפגעים, לבוש באפוד מד"א.
לצד תשעה הרוגים הוא מצא חייל שנפצע באורח קשה, הוא העניק לו טיפול רפואי מציל חיים וסייע להעבירו לאמבולנס שפינה אותו לבית החולים.
