איתי עמר מתנדב במד"א באשדוד מאז היה בן 15. אחותו שחר החלה להתנדב שנה לפניו ו"הדביקה" אותו בחיידק האהבה למד"א. מאז השתתף בכל הקורסים וההכשרות לנוער, בשאיפה למצוינות, עד שהשלים קורס פראמדיקים. קורס תובעני, ברמה גבוהה מאוד, המחייב השקעה,
רצינות ויכולת והפך פראמדיק מן המניין.
בבוקר 7 באוקטובר, ישן איתי בביתו באשדוד הסמוך לתחנת מד"א, ערב קודם היה שקוע בשינון החומר שלמד בקורס. "כשהתחילו האזעקות ביררתי בתחנה מה קורה", נזכר איתי, "ואמרו שכל מתנדבי הנוער אינם מורשים להצטרף למשמרות כדי לשמור על ביטחונם, ולכן יש צורך
במתנדבים בוגרים להצטרף לאמבולנסים. תוך כדי אזעקות לבשתי מדים ורצתי לתחנה. אני גר מרחק עשר דקות הליכה מהתחנה, אך הפעם עשיתי את הדרך בחמש דקות", הוא אומר בחיוך, "הגעתי לתחנה עוד לפני השעה 07:00, בין הראשונים". איתי שיתף כי סגן מנהל המרחב לרפואה,
פראמדיק חיים לוין, ערך לנוכחים תדריך על המצב, שעוד היה לא ברור, וכעבור כמה רגעים יצאו באמבולנס בדרך לעוטף עזה. בעודם נוסעים כתב איתי בקבוצת הוואטסאפ של המשפחה כי הוקפץ לתגבר בדרום, ונודע לו שאביו, רפ"ק אבי עמר, קצין בכיר ביחידת יואב של משטרת המחוז
הדרומי, הוקפץ גם הוא לתגבר בדרום. בכוכב מיכאל, הצטרף הצוות לפראמדיקית אליסה קראנט, והחל לטפל בפצועים הרבים שהובאו מאזורי הקרבות על ידי אמבולנסים ממוגני ירי של מד"א.
"הפצוע הראשון שטיפלנו בו היה שוטר, הוא סבל מפציעה רב־מערכתית מכמה קליעי ירי, אליסה ביצעה בו פרוצדורה מורכבת ובעצם הצילה את חייו, אחר כך פינינו אותו לבית החולים ברזילי״.
אחרי כן נשלח הצוות לזירת נפילת רקטה בעיר אשקלון. "זו הייתה זירה זוועתית", סיפר איתי, "מימין לנו אש ועשן בגלל פגיעה במפעל, ומשמאל אש ועשן בגלל פגיעה בשדה קוצים שהתלקח. כל הכביש היה אפוף עשן סמיך ושחור. נורא".
בין פצוע לפצוע, באווירת מלחמה אמיתית, התכתב איתי מדי פעם עם אביו והתעדכן בשלומו. כאשר חזרו לכוכב מיכאל הבחינו כוחות מד"א רבים פרוסים שם. "כשהגענו בפעם השנייה כבר היו שם הרבה אמבולנסים שהגיעו מכל הארץ, הרבה אנשי מד"א. דן בן ישי, מנהל הלוגיסטיקה במרחב שלנו, כבר הביא ציוד מתקדם רב ווידא כי יש מספיק ליד כל עמדה״.
הצוות טיפל ופינה עוד ועוד פצועים ואף נשלח לזירות ירי במושב גיאה, בקיבוץ ברור חיל ועוד. בשלב מסוים הם נשלחו להיערך לטיפול בפצועים מקיבוץ בארי. הם הקימו נקודה לקליטת פצועים ואז שמע איתי שיחה בין הפראמדיקיות כי חברתן, עמית מן הי"ד, נצורה בבארי ומטפלת שם בפצועים.
"שמעתי את הדאגה בקולן", נזכר איתי, "חזרנו לאשדוד. נשארתי במשמרת לילה. אבא שלי הפסיק לענות להודעות״. איתי המשיך לטפל וקיווה לטוב, אולם בכל פעם שפינו פצוע לבית החולים, חיפש איתי את אביו בין הפצועים שהובאו למיון. רק אחרי שבוע הגיעה הבשורה המרה.
"אני מבין שבשעות האלה הוא נכנס ללב הסכנה. כפי שאני מכיר את אבא שלי, וגם ממה ששמעתי ממכרים שלו, הוא התעקש להגיע לחזית ולהילחם בתוך הקיבוצים כדי להציל נפשות. בדיעבד התברר לי שבעוד אני עוסק בטיפול בפצועים נלחם אבי במחבלים בזירות השונות, עד שלבסוף נפל בקרב על קיבוץ בארי. אני שמח שעוד הספקתי לכתוב לו שאני אוהב אותו", אמר איתי, "זה לא מובן מאליו אצלנו, שני גברים, את יודעת…"
רפ"ק אבי עמר ז"ל נלחם במחבלים בקרבות הקשים ביותר, בשדרות, בכפר עזה, עד שנפל בקרב בקיבוץ בארי. תמונתו, כורע ומחבק חייל צעיר שנשבר לנוכח המראות הקשים, שעה בלבד לפני שנפל, התפרסמה כסמל לעוז ולרעות של אותו היום. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סנ"צ.
יהי זכרו ברוך.
איתי סיים בהצלחה את קורס הפראמדיקים וחולם על לימודי רפואה בד בבד עם המשך התנדבותו במד"א. ״אני יודע שאבא שלי גאה בי על החיים שהצלתי באותה שבת, ואני הכי גאה בו בעולם על אלו שהוא הציל", אמר איתי.
"אחרי אותו יום חשבתי שהבנתי מה זה להיות פראמדיק וכמה זה חשוב, אבל רק אחרי ההסמכה הבנתי כמה רבדים מקצוע הפראמדיק משלב בתוכו. כפראמדיק במד"א, אני יכול למצוא את עצמי מחלץ פצוע מרכב, מיילד, מנהל החייאה על בת 50 שהתמוטטה בביתה ויושב לנהל שיחה עם
קשיש ערירי כדי לקשר אותו לרווחה, הכל באותה משמרת. רק שנשארתי עם מלוא כובד האחריות כפראמדיק טלמדיסין, הבנתי כמה המקצוע הזה נמדד גם ברגעים הגדולים והדרמטיים ובבת אחת, גם ברגעים הפשוטים, להצחיק מטופל שלפני רגע הרגיש
שעולמו קורס, להחזיק את היד למטופל מבוגר במהלך הפינוי, להיות אוזן קשבת וכתף תומכת לכל מטופל באשר הוא. אותו היום לימד אותי כמה העבודה שלנו חשובה במקרים שבהם כל דקה היא ההבדל בין חיים למוות, העבודה בשטח לימדה אותי כמה הרגעים הקטנים והאנושיים האלה
מהותיים באותה המידה. ובכל הדרך אני מרגיש את היד של אבא שלי על הכתף, תומך, מלווה ונותן לי את הכוח בכל יום, בכל משמרת ובכל מטופל, נותר לי רק להמשיך ולדאוג להסב לו גאווה"
לימים זכו איתי ופראמדיקת מד"א אליסה קראנט, לפגוש את השוטר הראשון שפינו, שהיה פצוע קשה מאד. המפגש היה משמעותי מאד לאיתי:
"זה בעיקר הזכיר לי את המשמעות של מה שאנחנו עושים. לראות אותו אחרי שהוא חזר הביתה לאישתו, לילדים ולכל המשפחה שלו הזכיר לי את המשמעות של הפעילות שלנו במד"א. זו הרגשה בלתי נתפסת".
במבט לאחור על אותו היום, איתי נזכר במשפט של פראמדיקית מד"א, אליסה שגרם לו להבין את המשימה שלו:
"התרשמתי מאוד מהתגובה של מד"א לאירוע הנורא של אותה שבת. הכוחות שהגיעו מכל הארץ, בסדר, כל אחד ידע את המשימה שלו, המענה היה ברור. זוכר ששאלתי את אליסה לאן הולכים עכשיו והיא ענתה: ׳לאן שרק יגידו לנו׳, כולם היו מוכנים, דרוכים, ערוכים. זה היה מרשים
וממלא גאווה", חתם איתי.