לינוי אלעזרא, חובשת, מוקדנית במוקד לכיש של מד"א, הגיעה למשמרת בוקר במוקד באותה שבת והרגישה כאילו נכנסה לשדה קרב:
"השיחה הראשונה שקיבלתי הייתה של מישהו שצעק: ׳מחבלים!׳ שמעתי צרחות וירי והשיחה נותקה. ניסיתי להתקשר חזרה ולא היה מענה". זו הייתה השיחה שבה הבינה כי הם מתמודדים עם אירוע גדול וקשה שלא היה כמוהו. לינוי הבחינה כי תורני מוקד
סביבה מקבלים שיחות דומות מכל עבר, בד בבד עם מטחי רקטות בלתי פוסקים. כולם בדריכות שיא.
ואז שיחה נוספת. בצד השני של הקו קול קטן. מיכאל, כבן תשע, התקשר לבקש עזרה. הוא סיפר ללינוי כי מחבלים ירו באבא ובאימא שלו. לינוי ניסתה להבין אם אפשר להציל את ההורים ומבקשת ממנו לקרוא להוריו. מיכאל קורא: "אבא? אימא?" ואין מענה. לבקשת לינוי הוא מתאר
את הפציעות שלהם והיא הבינה שהיא צריכה לעשות הכול ולהציל את הילד. לינוי הנחתה אותו לנעול את דלת הבית ולהיכנס לממ"ד. "ואז אני שומעת אותו אומר: ׳עמליה, בואי!׳״ לינוי הבינה בלב שבור כי בבית יש עוד ילדה קטנה כבת שש. גוש בגרון. אבל עליה להציל את הילדים. היא
הנחתה אותם לסגור את דלת הממ"ד, אבל הם לא הצליחו. אז לינוי הורתה להם למצוא ארון, להסתתר בתוכו ולא לצאת עד שיבואו אנשים טובים. ״כשהרמתי את הראש", אומרת לינוי, "ראיתי שכולם בשיחות כאלה. אף אחד לא זז מהכיסא, כולם נאבקו להציל חיים".
הילדים מיכאל ועמליה הסתתרו בארון שעות רבות עד שחולצו. הוריהם נרצחו. אחותם הקטנה, אביגיל, שוחררה אך לא מזמן מציפורני חמאס.
קרדיט: צילום פרטי
