בבוקר 7 באוקטובר היה פראמדיק מד״א שחר אדרי עם משפחתו ולא בעבודתו במד"א. עם תחילת האזעקות הוא יצא עם משפחתו לחדר המדרגות, אך כבר במטח השני, נערך ליציאה לתחנת מד"א כדי לסייע בהצלת חיים, כפי שהורגל.
שחר, אב לתינוק, נפרד מאשתו, לקח את ציוד הכונן ויצא לתחנת מד״א. שם חבר לאלון גרינברג, נהג אמבולנס וחברו עוד מהימים שבהם התנדבו יחד כבני נוער במד״א. השניים הכינו את האמבולנס והצטיידו בתיק עזרה ראשונה מתקדם שהוכן מראש בדיוק לתרחישי חירום מסוג זה.
משם יצאו דרומה. תחת מטחי רקטות כבדים. תחילה הגיעו לאתר הטיפול שהקים מד"א בכוכב מיכאל, שהפך באותן שעות לנקודה מרכזית לפצועים. לנוכח המראות הקשים היה עליו לעשות את מה שהוכשר לעשות כל חייו המקצועיים: להתמקד במי שאפשר להציל.
הוא ואלון קיבלו פצועים, העניקו להם טיפול ופינו אותם לבית החולים. פעם אחר פעם הגיעו אליהם פצועים וצוותי מד"א העניקו טיפול, ייצבו ופינו, בעוד צוותים באמבולנסים ממוגני ירי חוזרים אל תוך העיר והגזרה ומביאים אליהם פצועים נוספים. שחר ואלון חברו לצוות ממוגן ירי בראשות הפראמדיק נאור סבג וקיבלן ממנו קצין מתחנת משטרת שדרות. מצבו היה קשה מאוד. שחר ואלון נלחמו על חייו ופינו אותו לבית החולים. לא היה זמן להמתין לראות מה עלה בגורלו.
כי המשימה לא הסתיימה בפינוי אחד, וגם לא בזירה אחת. שחר ואלון המשיכו כך מזירה לזירה, ובשעות הבוקר המאוחרות נשלחו לאזור כרמיה וצומת זיקים. כוח צבאי הוציא אליהם פצועים מאזור נתיב העשרה והם טיפלו בהם ופינו גם אותם.
בשלב מסוים, ביום הזה שהרגיש כמו סרט רע, הצליח שחר להתקדם עם שיירת אמבולנסים לעבר שדרות. הירי עדיין נשמע באזור והדרך הייתה רצופה אי ודאות. שחר הוביל את השיירה. לצדו היה מתנדב תושב שדרות שהכיר היטב את רחובות העיר. כך, עבר הצוות של שחר מזירה לזירה ומפצוע לפצוע.
"היו רגעים באותו היום, שהאיום היה כל כך מוחשי, שחשבתי שנפרדתי מאשתי מורן, מהר מדי, בבוקר. לא הייתי בטוח במאה אחוז שאנחנו חוזרים הביתה. זה היה שדה קרב. הייתי בזירות לחימה במסגרת שירות צבאי והיו סיטואציות שזרקו אותי לשם, רק שכאן נלחמנו על החיים". נזכר שחר.
שלוש שנים אחרי, משפחת אדרי הקטנה התרחבה עם הולדת בן נוסף למורן ולשחר. מדי פעם, היום הזה חוזר אליו. "חשבתי על הפצועים שפינינו, הקצין מתחנת המשטרה לא יצא לי מהראש חודשים. הוא היה ירוי, כמעט בלי לחץ דם, לא יציב, לא ידענו אם ישרוד. לימים נודע לי שהוא שרד את הפציעה" סיפר,
"באופן אישי זה חידד לי את החשיבות של כל רגע ורגע, להעריך את הדברים הקטנים בחיים, שום דבר לא מובן מאליו"
