עמית החלה את דרכה במד"א בשנת 2015 כמתנדבת נוער, בעקבות מחלתו של אביה, שאליו הייתה קשורה בעבותות אהבה. ההתמודדות עם מחלתו וחשיפה לעולם הרפואה עוררו בה את הרצון לעזור לאחרים ולטפל בהם. לאחר פטירתו, הרצון הזה הפך לכח מניע שעיצב את חייה ואת בחירותיה.
עמית התקדמה והצטיינה במד"א, סיימה בהצלחה קורס מדריכים והכשירה מתנדבים נוספים. בעקבות אילוץ, התנדבה לשירות לאומי במקום להתגייס לצבא, אך עמית, כמו עמית, בחרה במסלול משמעותי כפראמדיקית במד"א.
במסגרת שירותה השלימה בהצלחה את קורס הפראמדיקים והייתה לראש צוות בניידת טיפול נמרץ.
חודשיים בלבד לפני הירצחה החלה להדריך בקורס הפראמדיקים המרחבי בנגב ולהעביר הלאה מהידע ומהניסיון שצברה. לאורך כל שנותיה במד"א פעלה במקצועיות, במסירות ובתחושת שליחות עמוקה. היא חלמה ללמוד רפואה ולהמשיך בדרך שבחרה לעצמה, לטפל באנשים ולהציל חיים.
עמית היתה בת זקונים "מפונקת" כי שמעידה אמה, רחל. היא אהבה לשיר ולשחק. בתום השירות הלאומי נקלטה לעבודה במד"א, עברה להתגורר בקיבוץ בארי והשתלבה במערך הרפואי של הקיבוץ.
בבוקר השבעה באוקטובר, עם הגעת הדיווחים על נפגעים, עמית לא הסתתרה, אלא התייצבה במרפאת השיניים בקיבוץ, שם טיפלה במשך שעות בפצועים שהובאו אליה תחת אש.
גם כאשר הסכנה הלכה וגברה, עמית נשארה לצד הפצועים ואנשי הצוות, כשהיא מדווחת למוקד מד"א ומתקשרת מדי פעם עם בני משפחתה החרדים.
בכל אותה העת, הגנו חברי כתת הכוננות על צוות המרפאה ועל הפצועים, אולם בשלב מסויים, המחבלים פרצו למרפאה. עמית נורתה ברגלה, בתושיה בלתי נתפסת, הרכיבה חסם עורקים מעל הפציעה, אך לשווא.
עמית נרצחה בדם קר, בעת שעשתה את הדבר שהיה מזוהה עמה יותר מכל, הצלת חיים וכפפות הלטקס הכחולות עדיין על ידיה.
לאחר הירצחה הונצחה עמית גם באמצעות הצלת חיים. שמה הונצח על גבי אמבולנס שנתרם למד״א, ובמסגרת אירועי הנצחה לזכרה גויסו תרומות גם לרכישת דפיברילטורים.
עמית הובאה למנוחות, עטופה בדגל מד"א, בבית העלמין בנתיבות, סמוך לקבר אביה, דוד. הותירה אחריה את אמה וארבע אחיות.
יהי זכרה ברוך.
