אהרון חיימוב ז״ל

אהרון חיימוב ז״ל

חובש בכיר, עובד מד"א מרחב נגב

כ"ב בתשרי התשפ"ד

2023-10-07

בן 25 בהירצחו

אהרון התחיל את דרכו במד"א כמתנדב בשירות האזרחי.

עם תום שירותו הצטרף לארגון כעובד מן המניין.

חבריו מספרים שהיה אדם טוב לב שאהב לעזור לאחרים ותמיד היה עם חיוך על הפנים.

במהלך ארבע שנותיו במד״א פעל במקצועיות רבה, תוך הפגנת אמפתיה יוצאת דופן למטופלים ולפצועים.

בנוסף לעבודתו הסדירה, הקפיד להשתבץ לכוננות על אמבולנס בסופי שבוע כדי לוודא שיהיה מענה רפואי מהיר של מד"א לכל קריאה בסביבתו.

בשבעה באוקטובר 2023 היה אהרון בביתו והחזיק אמבולנס בכוננות.

עם תחילת מתקפת חמאס קיבל קריאה על אירוע ירי סמוך באופקים. למרות האזעקות הבלתי פוסקות, יצא להציל חיים.

מחבלים זיהו את האמבולנס וירו לעברו.

אהרון נורה ונרצח במושב נהג האמבולנס והקשר עמו נותק.

רק מספר שעות לאחר מכן נודע כי נרצח. באותה עת, בתחנת מד"א אופקים פעל אתר לטיפול בנפגעים, וחבריו ההמומים והכואבים, נשכו שפתיים והמשיכו לטפל בנפגעים ולפנות אותם תחת אש, עוד שעות רבות.

לאחר הירצחו ביקשו חבריו במד"א להמשיך את הדרך שבה האמין.

בתחנת מד"א באופקים התקיים קורס חובשי רפואת חירום שהוקדש לזכרו ולעילוי נשמתו. בסיום הקורס הוכשרו 15 חובשים חדשים שהצטרפו למערך המתנדבים בעיר.

להנצחה הזו משמעות מיוחדת, משום שאהרון עצמו ביקש עוד בחייו לקדם קורס חובשים באופקים.

אהרון הובא למנוחות בבית העלמין באופקים.

הוא הותיר אחריו אישה, שני ילדים, הורים, שישה אחים ושלוש אחיות.

לזכרו הוקדש אמבולנס מד"א שנושא את שמו.

יהי זכרו ברוך.

הקדשות וזכרונות

07/10/2026

השמחה של שמחת תורה תמיד הייתה מיוחדת עבור החבר׳ה. היינו יושבים קבוע בכל ערב חג, אחרי ההקפות, יחד - צוחקים, שותים, שרים ושמחים עד שעות הלילה המאוחרות. אבל באותה שנה, המציאות נראתה אחרת. המשמרת בעבודה נפלה בדיוק על הערב הזה, ולא יכולתי להשתגע איתם יחד במפגש הקבוע. הלב היה שם איתם, אבל הגוף היה מחויב לעבודה.
​רגע לפני שהחג נכנס והכול השתנה, אהרון ניגש אליי. החיוך שלו, זה שתמיד ידע להרגיע ולתת כוח, היה על הפנים שלו. הוא טפח לי על הכתף ואמר:
"יאללה, יעקב, ניפגש מחר ב-8:00 בבוקר. נעשה חוויה מתקנת, נשב כמו שצריך בבית כנסת אצל יהושע."
​ככה סיכמנו. הוא נתן לי תוכנית קטנה לעתיד, הבטחה קטנה של חברות פשוטה ושמחה של חג, ונפרדנו אל תוך המשמרת.
​השעות חלפו, ואז הגיעו הבשורות הקשות מכל. העולם נעצר. התברר שאהרון היה שם, יחד עם האנשים, בתוך התופת, נותן מעצמו, שומר ודואג לאחרים עד הרגע האחרון ממש.
​היום, כשאני נזכר באותם רגעים אחרונים, ההבטחה הזו ל-8:00 בבוקר בבית הכנסת של יהושע מהדהדת בי אחרת לגמרי. היא נשארה צרובה כמו צוואה שקטטנו באמצע - מפגש שלא התקיים, חוויה מתקנת שלא הספקנו לחוות יחד. אבל הזיכרון שלו, של האדם הפשוט, הטוב, תמיד עם לב ענק ושמחת חיים, נשאר איתי לכל מקום שאני הולך.

יעקב וקנין
חבר ילדות